כידוע, לבוש מגדיר מעמד חברתי וכלכלי, השתייכות פוליטית, דתית או קבוצתית.
בחיי היומיום לכל אחד מאיתנו יש בגד שמתאים למקום ולאירוע:
בגדי עבודה יומיומיים – המשקפים מעמד או מישרה: אינה דומה חליפת איש עסקים לגלימת שופטים, בגדי גנן למדי צבא.
בגד ערב לאירוע – לנשף או לחתונה, להשקת מותג או למסיבת יום הולדת
בגדי בית, שינה, או פיג׳מה – שנלבשים לצורך עבודות הבית או לקראת השינה .
התלבושת מאפיינת לא רק מעמד ומקצוע אלא גם ז'אנר, בעיקר כשמדובר על תלבושת לריקוד. אם זו שמלת בלרינה מתנפחת, אקסלוסיבית ואלגנטית לבלט הקלאסי, חצאית בסגנון הוואי לריקוד אפריקאי, או חולצה מנצנת לריקוד היפ הופ קצבי וסוער.
התלבושת לכל ריקוד נבחרת בקפידה כדי לתת תמיכה ויזואלית לריקוד עצמו ולמסר שהוא רוצה להעביר. ארגון התלבושות מעורר משמעות וממקד את תשומת ליבו של הצופה לדמות ולמה שהיא מגלמת בתוך הריקוד. כאשר רוצים להדגיש רקדנית אחת מתוך הקבוצה, מלבישים אותה בבגד בעל צבע מנוגד.
חומרי הביגוד: גם החומרים מהם עשויים הבגדים יכולים ליצור רושם ברור • פרוות של חיות עשויות לסמל חייתיות או פרימיטיביות • נוצות מרמזות על גנדרנות • בגדים עשויים מתכת קשה עשויים לרמז על נוקשות, אטימות ומכניות. • בדי פשתן ובדים גסים יתאימו לריקוד אפריקאי, בגדי בלט ייתפרו מסאטן, מלמלה, קטיפה ומשי.
ההיסטוריה של לבישת בגדים כפעולה תיאטרלית, ארוכה מתולדות הדרמה . בשבטים הפרימיטיביים הטקס כלל התחפשות – לבישת בגדים, אביזרים, איפור ומסיכות מיוחדים לקיומו של הטקס.
התלבושות יכולות להיות מפוארות ועשירות, או בגדים פשוטים ובלתי בולטים לכיסוי הגוף בלבד. הן נותנות רקע ותפאורה לריקוד ומשדרות אלינו מסרים גלויים וסמויים על סגנון הריקוד, נושא הריקוד, הרקע לכוריאוגרפיה וכד', במילים אחרות: הן טעונות משמעות מטאפורית.
כל אמצעי שיכול להעשיר את התנועה ולשכלל את המבע האומנותי יתקבל בברכה. כמו משהו שיתעופף במרחב גם לאחר שהתנועה עצמה הסתיימה, ויהווה המשך לתנועה. אביזרי עזר כמו סיכה לשיער או סרטים לידיים, פפיון או עניבה, יוסיפו נופך לריקוד, זאת כמובן תוך כדי הבנה שהתלבושת אמורה להיות נוחה ומשוחררת, כדי שהרקדנית תוכל לבצע בה כל תנועה שתידרש, בלי להיות כבולה לבגד או לאביזר.
לעיתים התלבושת חשובה לא רק כשלעצמה, אלא באה לחפות על דלות האמצעים הבימתיים האחרים, ולהוסיף מימד תיאטרלי למופע המחול.
חלוצי המחול בישראל בשנות ה20 וה30 היו תופרים את התלבושות בעצמם. לכל ריקוד נתפרה תלבושת מיוחדת. באמצע שנות ה30 היו אלה ציירים ואומנים שעיצבו את תלבושות המחול בהשראת פיקאסו ומאטיס. בשנות הארבעים התלבושת שילבה צבעוניות וענתה על הצורך של הקהל מוכה המלחמה בנקודות אור וצבע בחייהם. בשנות השישים הביאה מרתה גראהם סגנון משוחרר יותר לתלבושת הרקדנית, מעין שמלה המונחת על גוף הרקדנית, כשבין הרגליים יש תפר, היוצר סגנון מכנס, ומאפשר חופש תנועה לרקדנית ומאפשר הרמת רגליים בצורה מכובדת יותר. היא גם הכניסה את נושא האיפור המוקפד והשיער האסוף גבוה.
כיום מגוון הבדים והחומרים מאפשר מנעד רחב של סגנונות תלבושת ונותן אין סוף דרכים להביע את היצירתיות של מעצבת התלבושות בהנחיית הכוריאוגרפית, כמובן.
ב"הללו", בית הספר למחול בניגון יהודי, מושם דגש רב על תלבושות עדכניות, תואמות סגנון מחול, הנרכשות מעת לעת, או נתפרות במיוחד למופע מסוים, תוך כדי הקפדה על צניעות מירבית מבחינת אורך הבגד, אורך השרוול, שקיפות, טשטוש קווי הגוף וכד'. קיים חדר תלבושות, בו ניתן למצוא מגוון רחב של תלבושות, המתאים לכל סגנונות הריקוד, שמלות אלגנטיות לבלט, סרפנים קלילים למחול מודרני, חצאיות צבעוניות לג'אז, אפודות נצנץ להיפ הופ, ועוד ועוד. המבחר קיים במידות תואמות ילדות, נערות ונשים.
חדש: ניתן להשכיר תלבושות על פי קטלוג, שנשלח לכל דורש.
#תלבושת, #ריקוד, #לבוש, #מעמד, #בלרינה, #בדים, #אורך, #צניעות, #פיקאסו, #מאטיס, #פפיון, #עניבה, #תנועה, #מחול, #מרתה גראהם, #אביזר, #תנועה, #רקע, #תפאורה, #הללו, #בית ספר למחול, #קטלוג, #כוריאוגרפיה, #בלרינה