בעולמה של היהדות, השמחה איננה תוספת צדדית לעבודת ה׳, אלא חלק ממהותה הפנימית. כפי שנאמר: "עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּשִׂמְחָה" (תהילים ק׳:ב׳). אולם כיצד מתרגמת השמחה למעשה? אחד הביטויים המובהקים ביותר של שמחה אמיתית הוא הריקוד. הריקוד איננו רק תנועה גופנית, אלא שפה עתיקה של הנשמה, פעולה המחברת גוף ורוח, עליונים ותחתונים. כפי שנראה במקורות, הריקוד היה מאז ומתמיד ביטוי של גילוי אלוקות, של הכרת תודה ושל דבקות. הוא גם כלי לתיקון פנימי, למעבר מן העצבות לשמחה, ומן הפירוד אל האחדות עוד מראשית