מעלת הריקוד בעבודת ה׳ – שער אל השמחה, האחדות והדבקות

בעולמה של היהדות, השמחה איננה תוספת צדדית לעבודת ה׳, אלא חלק ממהותה הפנימית. כפי

שנאמר: "עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּשִׂמְחָה" (תהילים ק׳:ב׳).

אולם כיצד מתרגמת השמחה למעשה? אחד הביטויים המובהקים ביותר של שמחה אמיתית הוא

הריקוד. הריקוד איננו רק תנועה גופנית, אלא שפה עתיקה של הנשמה, פעולה המחברת גוף ורוח,

עליונים ותחתונים.

כפי שנראה במקורות, הריקוד היה מאז ומתמיד ביטוי של גילוי אלוקות, של הכרת תודה ושל דבקות.

הוא גם כלי לתיקון פנימי, למעבר מן העצבות לשמחה, ומן הפירוד אל האחדות

עוד מראשית עם ישראל אנו פוגשים בריקוד כביטוי של התגלות אלוקית.

לאחר קריעת ים סוף, בשעה של אמונה מוחלטת וראיית ההשגחה בעין בשר, נאמר:

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה... אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָּל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" (שמות ט״ו, כ׳).

הריקוד כאן איננו ביטוי חיצוני לשמחה בלבד, אלא תגובה נבואית: חוויית ההתגלות האלוקית מביאה

את הגוף עצמו לידי תנועה.

כך גם אצל דוד המלך, כאשר נשא את ארון הברית לירושלים:

"וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה׳" (שמואל ב׳ ו׳, י״ד).

דוד רוקד "בכל עוז" – כלומר, בכל ישותו. כשמיכל בת שאול לועגת לו, הוא משיב:

"ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" (שם, כ״ב).

דוד מלמד עיקרון עמוק: עבודת ה׳ האמיתית דורשת ביטול גמור של הכבוד והאגו. הריקוד הוא שפת

הביטול, תנועה שבה האדם משתחרר מן העצמיות המדומה שלו ונעשה כלי לגילוי אור ה׳.

חז"ל הפליגו בשבח השמחה והריקוד בעבודת ה׳. במשנה במסכת סוכה (פרק ה׳, משנה ד׳) נאמר:

"מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו."

בגמרא מתואר כיצד חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם בלפידים של אור בידיהם,

ואומרים דברי תהילה ושבח. זוהי שמחה רוחנית טהורה – ריקוד מתוך קירבה לשכינה.

גם בתלמוד (תענית ל"א ע"א) אנו מוצאים את בנות ירושלים "יוצאות ומחוללות בכרמים" בט"ו באב

וביום הכיפורים. המחוללות אינן עושות זאת לשם קלות ראש, אלא כביטוי של טהרה, אחדות ושלום –

יציאה מן העצמיות אל המעגל המשותף. המעגל, או "המחול", מבטא אחדות שווה בין כל

המשתתפים, רמז לשורש המילה "מחילה": בריקוד המעגלי נמחלים הפערים, נעלמת ההיררכיה,

ונולדת אהבה כוללת בין נשמות ישראל

הריקוד הוא כלי לעבודת הלב. בגמרא (שבת ל ע"ב) נאמר:

"השכינה אינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה של מצווה."

השכינה שורה דווקא במקום שבו האדם שמח בעבודתו, לא בשלווה עצלה אלא בתנועה חיה.

הריקוד הוא אפוא תנועה חיצונית המולידה תנועה פנימית – מן הכובד הרגשי אל קלות רוחנית.

בתורתו של רבי נחמן מברסלב הריקוד תופס מקום מרכזי. הוא רואה בו לא רק ביטוי של שמחה,

אלא אמצעי ממשי לשינוי המציאות הרוחנית.

בליקוטי מוהר״ן (חלק ב׳, תורה כ"ג) כתב:

"כשאדם רוקד ומשמח את עצמו, על ידי זה נמתקין הדינים."

הדינים, מצבי קושי, חשכה או עצבות, נמתקים על ידי תנועה של שמחה. השמחה, אומר ר' נחמן,

אינה תגובה למצב חיצוני אלא פעולה אקטיבית של הנפש.

עוד הוא מלמד (שיחות הר״ן, רנ"א):

"על ידי מחיאת כף וריקוד נעשה ייחוד גדול למעלה."

כאשר האדם מרקד מתוך קדושה, תנועת גופו יוצרת הרמוניה בין העולמות,בין עליונים לתחתונים, בין

הנפש לגוף, בין האדם לבוראו.

הריקוד הוא אפוא מעשה של דבקות, תנועת הנשמה להתאחד עם מקורה.

בנוסף, ר' נחמן הדגיש כי דווקא בעת עצבות על האדם "להכריח את עצמו לשמחה". גם אם הלב

סגור, התנועה הפיזית, מחיאת כף, דילוג קל, קצב, יכולה לפתוח את השערים הפנימיים. "הגוף מושך

אחריו את הנשמה", ובאמצעות הריקוד מתעוררת חיות רוחנית חדשה.

בחסידות חב״ד, השמחה והריקוד נחשבים ביטוי של התגלות הנשמה בגוף.

האדמו״ר הזקן בספר ה"תניא" (פרק כ"ו) מלמד כי העצב חוסם את כוח הנשמה לעבוד את ה׳, ואילו

השמחה פותחת אותה: "כי השמחה פותחת את הלב ומעוררת את הכוחות הפנימיים של הנפש

האלוקית."

הריקוד, אם כן, הוא צורת שמחה פעילה, ביטוי של חיות הנפש בגוף.

בספרי האדמו"ר האמצעי והצמח צדק נכתב כי בזמן שמחת תורה, כשהחסידים רוקדים עם ספרי

התורה, מתגלה אחדות שאין למעלה ממנה: לא עיון בשכל ולא תפילה בדיבור, אלא דבקות של עצם

הנשמה, "כדין קאי בקפיצות וריקודין".

הגוף עצמו הופך לכלי של קדושה, כלי לאור אלוקי.

הרבי מליובאוויטש הסביר פעמים רבות כי הריקוד מבטא את אחדות ישראל. כאשר חסידים רוקדים

במעגל, אין ראש ואין סוף – כולם שווים. זהו סמל לגילוי האחדות האלוקית שבכל נשמה.

בנוסף, הריקוד מבטא אמונה פשוטה: האדם אינו מנסה להבין, אלא מתמסר. כפי שהרבי אמר

בהתוועדות: "בריקוד אין דיבור, אין מחשבה, יש רק שמחה פשוטה שהיא גילוי העצם."

"עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן "

המחול לעתיד לבוא הוא ביטוי לגילוי השלמות – האחדות שבין כל הנשמות ובין כולן לבורא. זהו מחול

שבו השכינה שורה במרכז המעגל, וכל הצדיקים רוקדים סביבה באחדות גמורה

מכאן למדים שהריקוד איננו רק מצווה של שמחה גופנית, אלא רמז למציאות העליונה, עתיד שבו

תתגלה האחדות האלוקית במלואה. כל ריקוד של מצווה בעולם הזה הוא מעין הכנה למחול הגדול

של העתיד

הריקוד, לאור מקורות ישראל, הוא יותר מתנועה, הוא תפילה של הגוף, התגלות של הנשמה, וחיבור

אל השורש האלוקי.

הרוקד לשם שמיים מבטל את עצמו, מתעלה מעל ההגבלות, ומביא לעולם אור של שמחה, שלום

ואחדות.

וכדברי דוד המלך: "כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך" /תהילים ל"ה

במובן העמוק, הריקוד הוא הרגע שבו כל העצמות, כל האיברים, נעשים שירה אחת של אמונה.

ב"הללו", בית הספר למחול בניגון יהודי, מקפידים על מוזיקה יהודית, שמעלה את הרוקדות טפח

מעל הקרקע וגורמת לחיבור אלוקי מרומם. התלמידות חשות חיבור לגופן ולנשמתן, והן מחוללות

מתוך תפילה לזכות לרקוד עם מרים הנביאה את ריקוד הגאולה.