אנסמבל "הללו" | להקת מחול עכשווית חרדית - ישראלית
הלהקה שואבת את השראתה מחיים חרדיים בחברה ישראלית, ומירושלים על כל פניה הרוחניים והחומריים, ומורכבותה .
הגב' חיה שלמה
מייסדת ומנהלת בי"ס למחול "הללו" למחול חרדי. מייסדת, יוצרת ורקדנית בלהקת הנשים החרדית "הללו" מאז 2004. מייסדת להקת "אנסמבל הללו" מאז 2014.
הגב' חנה מירון
כוריאוגרפית ומנהלת הלהקה מאז 2014 . בוגרת ביה"ס לאומנויות תלמה-ילין, ובעלת תואר ראשון במחול. בעברה רקדה בלהקות ובפרויקטים בארץ, וכיום רקדנית בלהקת הנשים החרדית "הללו". חיה ויוצרת בירושלים.
רקדניות:
יעל שר-שלום, אסתר סולטן, רות ישראלי, פנינה דסה, לאה פינוס, אמונה קיאט, הדסה קלארק, לאה פינוס.
> הלהקה שואבת את השראתה מחיים חרדיים בחברה ישראלית, ומירושלים על כל פניה הרוחניים והחומריים, ומורכבותה .
החיים האמוניים השואפים לחיי רוח מרוממים פוגשים את עצמן לא אחת עם חיים של מלחמה והרבה מאוד חלום על השלום ועל אחדות דתית וחברתית. הלהקה עוסקת בחוויה הישראלית כמציאות של המתבונן בה , מדינת ישראל כתפיסה ארצית ,לעומת ארץ ישראל כתפיסה רוחנית:
" ...עיני השם אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחריתה .. "
> היצירות מפגישות את קהל הצופות כאן ועכשיו במציאות ישראלית עמוסת רגשות מעורבים לעולם של שייכות ואמונה. בדקות התנועתית של שפת המחול המודרני העכשווי מעלה הלהקה יצירות בעלות מסר אמוני המעלה את החוויה הארצית לחוויה רוחנית.
> הרקדניות הינן בוגרות בתי ספר לריקוד חרדיים ומוכשרות במסלולים מקצועיים ליצירה על הבמה. הלהקה מופיעה ברחבי הארץ במסגרות שונות לקהל נשים חרדי ומביאה איתה מסר חדור אמונה בתוך מציאות ישראלית, ללא פשרות של סגנון תנועה ,לבוש, מוסיקה המתאימים לחייה הערכיים של האישה החרדית ולארבע אמות של הלכה. הלהקה מביאה חידוש לעולם המחול, בניסיונה חבר את שפת המחול המודרני לתפיסה אמונית המתאימה לצופה החרדית. הנגיעה בנושאים יומיומיים הנוגעים בלב כולן יוצרות רגע נצחי של חוויה גאולית.
> האנסמבל הינה להקה היכולה לתת מענה לעשרות תלמידות מוכשרות ומקצועיות שהתמידו במשך שנים בלמידה אינטנסיבית של מחול, והגיעו לשלב של מימוש היכולת בביצוע ובתהליך יצירה לבמה. בעידן שבו בתי ספר למחול חרדיים קמים זה אחר זה, להקת האנסמבל הינה הכרחית. כמו-כן לתת מענה לרב גוניות הדתית והעדתית בחברה בה אנו חיים. הלהקה פתוחה למבחני קבלה לנשים, נערות ושואפת גם לגשר בין פערים עדתיים וחברתיים דרך אומנות הנוגעת בלב כולן.
החברה הדתית כיום צמאה להתפתחות אומנותית הן כתלמידות והן כקהל וצמאה לתרבות מחול המתאימה לסגנון החיים הדתי. הלהקה שואפת לתת מענה ולייצר ערוץ דרכו החברה החרדית נחשפת לעבודת גוף רוקד שעדיים משמר את צניעותו ואמונתו. בנוסף, לייצר נגישות גם כלכלית לנשים הצמאות לצפות במופעים ברמה גבוהה.
יצירות נבחרות:
בואי בשלום 2015 – יצירה שנכתבה בעקבות מאורעות אב תשע"ד, בין המצרים, נחטפו שלושה נערים תמימים: אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער הי"ד. שלושה נערים שהפכו את מציאות חיינו, עוררו את לבנו הרדום לתפילה ואת המציאות סביבנו לגועשת. בתוך המציאות הסבוכה של תשע"ד, התעורר מעלפונו הלב היהודי, הלב הקולקטיבי, זה הרדום לעתים, המתפרץ ברגעי אסון ובמצבי חרום. היצירה נוצרה מתוך חיפוש רוחני, שכלי, ופיזי אחר יכולתנו "לבוא בשלום" למציאות סבוכה זו. היכולת שמסייעת לנו לחיות בשלום, למצוא שלום בתוכנו, מתוך חיבור אמיתי להשי"ת.
החיפוש התרחש בתנועה- מתנועה בין מאבקים יומיומיים לבין רצון לשמחה, בין מפגשים אנושיים לטקסים, ובין שאיפה לגאולה ולמושלמות לבין המסכות המתחלפות על פנינו נוכח המציאות הכואבת. ביצירה מתועדים אירועי תשע"ד, האחדות בעם עם הרצון להחזיר את הבנים, מטקסטים של תפילה ומכתבי הרב קוק.
רכבת כלה 2017 – בשנת 2011 הוקמה הרכבת הקלה בירושלים. הרכבת שינתה את פני העיר מבחינה דמוגרפית, כלכלית וחברתית. ביצירה הזו בחרתי להתעסק בפן החברתי שיצר שינוי בחברה הירושלמית. הרכבת יצרה יותר מפגשים בין אנשים מתרבויות שונות, דתות שונות, זרמים שונים ויצרה מרחבים חדשים ומצומצמים )קרונות) של אינטימיות חדשה.
כמו-כן, נסיעה ברכבת קלה לעתים יכולה להיות כמו נסיעה ברכבת בין ערים, בין מחשבות ודמיונות, משו במרחב הסגור מצד אחד אולם הפתוח מצד השני, זה המאפשר להתבונן אל החיים שבחוץ, יכול ליצור חיים שלמים של מחשבות.
נסיעה ברכבת עמוסה יכולה להביא למגעים ואינטראקציות בלתי רצוניות של אדם, ההיתלות של כף היד בווים שלמעלה, ההישענות על פיסת מרחב פנויה, הקרוב אל האחר, כל אלו הביאו לי השראה לכתיבת היצירה.
ירושלים, רכבת קלה, עולים ויורדים, נוסעים ובאים, הולכים ושבים, עולים ויורדים, פוגשים ונפגשים עם עצמינו, עם תפילותינו, עם מאוויינו....
עזרת נשים 2018- ירושלים, הכותל המערבי, אבניו הגדולות והכבדות, לא סתם אבנים דוממות, אלא אבנים הקרובות להיות שוב טבע, אבנים מלאות בקשות אנושיות, של אנשים אמיתיים המבקשים,המייחלים, המקווים. הפתקאות, הציפורים היורדות ועולות, שאינן נושאות רק את משק כנפי ההיסטוריה של העם היהודי אלא את משק האדם היחיד, שמרגיש, שחושב, שקרוב במקום הזה אליך השם ."עזרת נשים", יצירה המתרחשת בעזרת נשים בכותל המערבי , נעה בין המקום הפרטי של כל מתפללת, למקום הכללי העולמי . היצירה נוגעת ביחסים האישיים של כל אחת מאתנו מול המקום, לבין היחסים הנוצרים ביננו לבין המתפללות סביבנו. היצירה מעלה את הצורך הקיומי במקום הזה, גם ברובד האישי כמרחב המאפשר להתפלל, לדבר, להביא את עצמנו, וגם ברובד הקבוצתי כמקום השורד את תמצית הזיקה לעבר מוחשי ,ולקראת העתיד המוחלט שלנו העם היהודי.ברחבת הכותל, בזמן ובמרחב משותפים, נוצרים מפגשים עם המקום, עם האבן הכבדה, עם הסדקים העמוקים השואבים לתוכם דיבור ונהי, ועם תנועה אנושית.
יהודה עמיחי כתב: "פעם עמדתי לפני הכותל המערבי, ופתאום להקת ציפורים עלתה למעלה במשק כנפיים, כמו פתקאות בקשה אשר השתחררו מבין האבנים הקרות והכבדות ועפו אל-על...".
הכותל, משמעותו אינה בתוכו, אלא בעיקר בתוכנו...
בדלת אמותיה 2018 - היצירה בוחנת את תהליך ההיווצרות של בית, בית בישראל, בית יהודי. ממפגש של הפרט עם עצמו, אל המפגש הזוגי ומשם אל בניית הבית: "והתקין לו ממנו בנין עדי עד...."(שבע ברכות). נוכחות השית' בבניית הבית היא יסוד בבניית הבית. היצירה מנסה לתת ממשות לכל הטקסטים שנכתבו על גבי ברכות בית ובעיקר לתת מקום לכל רקדנית להבין מה אצלה יתממש במילים: "יהא זה בית...".
היצירה חגה על פני שלושה בתים: בית של עבר, הווה, עתיד, בית של חול, של קדושה, של גאולה. את היצירה מלווה היצירה ארבע עונות של ויואלדי, כמו עונות השנה גם הבית חג סביב עונות וחגי השנה, המושפעים ומשפיעים על עומקו הרוחני.
היצירה מנסה לשאול מאחורי הטקסטים והתנועה, מה מקיים ומה מתקיים בברכת הבית התלויה בפתחה של כל העומדת בדלת אמות ביתה? ...
